מקרה לדוגמא (מתוך טור שפורסם במגזין "הורים וילדים"):
הגיע זמן ארוחת הערב. כולנו יושבים מסביב לשולחן יחד עם חברה של המתוקה. זה מסוג הרגעים שאני זוכר להעריך תוך כדי. אינטימיות משפחתית. יושבים, אוכלים, מדברים תוך כדי על אירועי היום... חבל שבדרך כלל, הרגעים האלה לא נמשכים זמן רב כי איכשהו, מישהו, יעשה משהו, כדי לשבור את האידיליה. ככה זה עם ילדים. הפעם, זה לא היה שונה. זה היה בשלב הקינוח. זוגתי שתחיה, הציעה מעדן לקינוח. לשולחן הוצאו מעדני שוקולד, וניל ומילקי אחד עם פירורי שוקולד חום ולבן.
המתוקה הכריזה: "אני רוצה את המילקי".
המתוק לא בושש: "לא. אני רוצה אותו".
המתוקה הודיעה: "אני אמרתי קודם. אני גם שמתי אותו לידי. אתה רואה?" היא שואלת תוך כדי שהיא מקרבת אותו עוד יותר לצלחת שלה.
המתוק: "לא נכון. זה מילקי שאני בחרתי". הוא הושיט את ידו ל"חטוף" את המילקי.
המתוקה: "לא נכון. את המילקי שבחרת אכלת לפני יומיים. זה המילקי שאני בחרתי" (מיד גירשתי את המחשבה שהתגנבה אלי- לרשום על כל מעדן את השם של מי שבחר אותו...).
המתוק: "אמא, תגידי לה" המתוק עולה לערכה גבוהה יותר כשהאוקטבות שלו עולות גם כן.
זוגתי: "זו באמת בעיה. מה נעשה?"
המתוקה: "אני אוכל אותו"
המתוק: "לא נכון. זה לא פתרון".
חילופי המשפטים הדומים האלה נמשכו עוד כמה שניות שאחסוך לכם אותן. הרבה פעמים אנחנו כהורים יכולים לומר לעצמנו "אוף, עוד פעם ריב על שטויות", אבל אני דווקא אוהב את המצבים האלה. אני מאמין שאפשר דרכם ללמד את הילדים כיצד להתפשר. כיצד להתמודד עם תסכול. נכנסתי לפעולה:
פניתי לחברה של המתוקה ושאלתי אותה: "את גם רוצה מילקי כזה?" רציתי לדעת אם הקרב הוא בין שלושה או רק בין שניים. החברה אמרה שהיא לא רוצה מעדן בכלל (כן, מריבות כאלה יכולות להוציא גם לילדים את התיאבון).
ניסיתי לכוון "אני מציע שתחשבו על פתרון ששניכם מסכימים עליו".
המתוקה: "טוב. אני מציעה שרק אני אוכל אותו".
כיוונתי עוד יותר "הכוונה היא לפיתרון של אחים מתחשבים. לא של אחים לא מתחשבים".
המתוקה: "אני לא מוכנה. אני רוצה אותו".
"זה נראה לך מתחשב" שאלתי
"כן" הודיעה המתוקה.
"מתחשב גם באחיך?
"לא אכפת לי" ענתה המתוקה.
"זה לא מתחשב" הכריז המתוק.
זוגתי ניסתה: "אולי כל אחד יגיד איזה חלק הוא אוהב במילקי".
"אני אוהבת את הפירורי שוקולד" אמרה המתוקה.
"גם אני" הוסיף המתוק.
"את אוהבת את הקצפת?" שאלה זוגתי
"לא" השיבה המתוקה.
"אני אוהב" מיהר המתוק להצהיר.
הבטתי על זוגתי וראיתי שהיא קלטה שעליתי על פיתרון: ניקח מעדן שוקולד אחר. היא תאכל אותו עם מחצית הפרורים והוא את המילקי עם מחצית הפרורים. אלא שהצלחתי לשמוע את זוגתי מודיעה לי שהחלק של השוקולד במילקי הוא לא כמו במעדן האחר... כאילו שהיו חסרות לנו בעיות... עוד לפני שהצלחתי להגיב לזה, הודיע המתוקה:
"שיניתי דעתי. אני גם אוהבת את הקצפת" (נו בטח, אם אפשר לסבך, למה לוותר?).
איתגרתי אותם: "החכמה היא למצוא פתרון של אחים מתחשבים".
"אני מתחשבת" הודיעה המתוקה.
"לא רק בעצמך. גם במתוק" הוספתי את ההסבר המיותר.
"אני מציע שנתחלק חצי חצי" הציע המתוק.
עוד לפני שיכולתי לומר "רעיון מצויין" הכריזה המתוקה "אני לא מוכנה".
הוספתי עוד הבהרה: "תראו, אם לא תגיעו לפיתרון של אחים מתחשבים, אף אחד לא יאכל את המילקי".
"או קיי" קפצה המתוקה על המציאה. אז נחזיר אותו למקרר ואף אחד לא יאכל אותו".
המסקנה שלה גרמה לי לחשוב עד כמה היא באמת רוצה מילקי ועד כמה היא רק רוצה להרגיש שהיא המחליטה.
הבהרתי: "אם לאחד מכם יש פיתרון של אחים מתחשבים ולאחר אין פתרון כזה, אז הרעיון של זה שמתחשב יתקבל". ולהסיר ספק הבהרתי "אם את מוכנה שהמילקי יחזור למקרר והוא מוכן לחלק חצי חצי, אז המילקי יחולק ואת יכולה לבחור אם לאכול את החצי שלך או לא." במחשבתי כבר התקדמתי שלב וצפיתי שיהיה גם ויכוח על השאלה מי יאכל מהגביע המקורי ומי לא...
ראיתי שההכרזה שלי לא מצאה חן בעיניה. היא לקחה את המילקי, הרימה אותו, והנחיה אותו בחוזקה על השולחן תוך שהיא מכריזה " לא הוגני".
המילקי נסדק קמעה (דבר מעצבן מחד אך מועיל מאידך, כיוון שהוא פתר את נושא הכלי המקורי).
שאלתי אם למישהו יש רעיון יותר טוב מהרעיון של המתוק. הם שתקו.
הוצאתי שתי כוסות פלסטיק, זוגתי חילקה את המילקי לשניים ובא לקינוח גואל.
לתיאום פגישה ניתן להתקשר ל- 077-3201500 או 052-3204949
או לפנות לדוא"ל ely.saggie@gmail.com
קליניקה: רמת השרון (אזור תל אביב)
